12 / 48
עוברים מאפוטרופסות לקבלת החלטות נתמכת
- 12
כנס סעיף
12
השופטת (בדימוס) אילה פרוקצ'יה
שופטת בית המשפט העליון לשעבר ונשיאת בזכות
״
ח
ברים יקרים, תודה מיוחדת לחברת הכנסת אלהרר
על דברים מאוד מרגשים. ועל כך שבעיניי את מגלמת
בצורה הנפלאה ביותר את כבוד האדם. תחילת שנות
של המאה הקודמת, היתה אירוע מהפכני ומכונן
90-
ה
בחיי המשטר החוקתי בארץ. נחקקו חוק יסוד כבוד האדם
וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק. ולראשונה בישראל עוגנו
בחוק יסוד זכויות רבות - הזכות לקניין, פרטיות, צנעת
הפרט, זכות לחופש תנועה, חופש עיסוק, ומעל הכל הזכות
לחיים, הזכות לחירות והזכות לכבוד האדם.
החשיבות של האירוע המכונן הזה איננה מצטמצמת
להצהרה בלבד על זכויות אדם. שני חוקי היסוד האלה
הקנו באופן משתמע לרשות השופטת, לבית משפט עליון,
את התפקיד והאחריות להבטיח שמעשי השלטון יכבדו
את זכויות אדם ויקיימו אותן. במעשה השלטון הכוונה
למעשי הרשות המחוקקת, לחוקים, מעשי רשות מבצעת,
לממשלה, למעשי הרשות השופטת, לבתי המשפט.
והתוצאה שנבעה מכינונן של חוקי היסוד היא שמעשה
שלטוני, חוק, מעשה של הממשלה או בית משפט שאיננו
מכבד זכויות אדם ופוגע בהם, חשוף לביטול או לתיקון.
הנורמות האלה של חוקי היסוד יצרו בעצם נורמה עליונה,
נורמת על, של כיבוד זכויות אדם מעל לחקיקה הרגילה,
למעשה השלטון, שהם בנורמה תת חוקתית. הנורמה
הזאת, נורמת העל הזאת, מדברת על כיבוד זכויות אדם
כערך עליון במשטר שלנו.
בצד ההכרה בזכויות אדם, הכירו חוקי היסוד בכך שלא
ייתכן להקנות לזכויות אדם מעמד אבסולוטי, מוחלט,
מאחר שבחברה פלורליסטית שמתמודדת על קיום בטחוני
כלכלי חברתי, ישנם אינטרסים כלליים חשובים שצריך גם
לתת להם מעמד. ולפעמים הם עומדים בסתירה לזכויות
האדם. ועלולים לפגוע בזכויות האדם ולהצר אותם. לפעמים
גם בלתי נמנע לפגוע בזכות אדם אחד כדי להגן על זכות
אדם אחרת, שגם לה יש מעמד ועלולה להיות התנגשות
ביניהן. ולפעמים צריך להתערב בזכות אדם עצמו כדי להגן
על טובתו ועל יכולת שלו לממש את שאר הזכויות שלו,
ובשם כך להגביל את זכותו. בגלל המתח בין מימוש זכויות
אדם מצד אחד לבין צורך לקיים גם אינטרסים חשובים
אחרים, וגם זכויות של בני אדם אחרים, חוקי היסוד
קבעו שיטה של ביקורת - איזה סוג פגיעה בזכויות אדם
היא פגיעה לגיטימית, ואיזה סוג פגיעה איננה לגיטימית.
אם הפגיעה עומדת במבחנים שהחוק הכיר בהם, היא
לגיטימית, והיא תתקבל. אם היא חורגת ממבחנים אלה,
בית המשפט עשוי לבטל את הפגיעה הזאת ו/או לדרוש
את תיקון שלה. המבחן העיקרי ללגיטימיות של הפגיעה
בזכויות אדם הוא מבחן המידתיות. כלומר, האם הפגיעה
בזכות היא באמת חיונית להשגת האינטרס החשוב והאם
האמצעים שננקטים כדי להגשים את אותו אינטרס, אינם
חורגים בעוצמה שלהם מהצורך הממשי. על זכויות האדם
חשובות ביותר בחוק היסוד נמנית הזכות לכבוד האדם.
בית המשפט והמחקר האקדמי עסקו רבות בשאלה מה זה
כבוד האדם ואיזה תכנים צריך למזוג למושג הזה. במהלך
השנים נתנו למושג כבוד אדם הרבה תכנים, אבל המימד
העיקרי והחשוב ביותר – מימד הליבה של כבוד אדם –
נעוץ בכיבוד האנושיות של האדם. ביסוד האנושיות הזאת
נמצא חופש הרצון, של הפרט והאוטונומיה שנתונה לו.
זה החופש כפי שנכתב בפסיקה של בית משפט עליון –
החופש לטוות את הסיפור חיים של האדם במו ידיו, בעצמו.
חופש לעצב את הדרך שלו, לפתח את הזהות עצמית
שלו, להגשים את עצמו ולקיים חופש בחירה. זה בעצם
הליבה של כבוד האדם, והכשרות המשפטית שהיא מכירה
במעמד של האדם כבעל זכויות וחובות במשפט, היא חלק
מהליבה הזאת של כבוד האדם. לפעמים הפרט לא יכול
לממש בעצמו את מלוא האוטונומיה ואת חופש הבחירה
שלו, בגלל מגבלה אישית כזאת או אחרת שמקשה עליו.
הוא נזקק לעזרה כדי לממש את החופש האישי שלו. במצב
כזה נדרשת התערבות מסוימת של המדינה בחופש האישי,
ועליה להעמיד אמצעי עזר אבל השאלה היא תמיד איזה
אמצעי עזר. התפיסה החוקתית היום של כבוד האדם כפי
שהתגבשה בחוק היסוד, אומרת תן לכל אדם את החופש
המירבי לממש את האוטונומיה האישית שלו. לספק לו
עזרה או תמיכה רק כאשר קיים צורך חיוני בזה. ורק במידה
שאיננה עולה על מה שנדרש כדי שהוא יוכל לממש את
החופש שנתנו לו. כאן בא מושג המידתיות שהזכרתי קודם,
ומתווה גבולות מותרים של התערבות בחופש האישי. מצד
שני חשוב לא פחות להבטיח שמי שזקוק לעזרה בניהול
ענייניו, אכן יקבל אותה ולא יימצא ניזוק בשל העדר תמיכה
מתאימה. כיבוד האוטונומיה האישית צריך ללכת יד ביד
עם דאגה של המדינה להעמדת אמצעי עזר מתאימים
מידתיים לכל אדם שנזקק להם בהתאם ליכולותיו ולצרכיו.
החוק הקיים בישראל ועמדה על זה חברת הכנסת אלהרר
1962
– חוק הכשרות המשפטית ואפוטרופסות משנת
נחקק על בסיס תפיסה אחרת, מזאת שאני תיארתי