15 / 48
בזכות ונציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות
15
את הקבוצה כסובלת מהדרה ודיכוי, חשים שהם נשכחים
מאחור, סגורים לעתים מאחורי סורג ובריח. חזרתי השבוע
מווייטנאם, נשלחתי לשם על ידי האו"ם ומשרד החוץ ומשרד
הכלכלה כדי להראות מה ישראל עושה בתחום של אנשים
2
עם מוגבלות, איך אנו פועלים ליישום אמנה. רואים פה
ימים, לא ראינו ברחובות, לא בהאנוי,
8
תמונות. היינו שם
לא הוצ'ימין, לא ראינו אדם אחד עם מוגבלות, לא עיוור, לא
אדם בכיסא גלגלים, הם כנראה סגורים בבית ולא יכולים
לצאת, כנראה נמצאים במוסדות ובתי חולים. ממש תחושה
של שוק שלא נתקלים באנשים עם מוגבלות, אפילו לא
כמקבצי נדבות. רואים שם בווייטנאם שאין לאנשים עם
מוגבלות הזדמנות לחיים, בוודאי שאין שוויון. חשובים שירותים
אלמנטריים. הלכנו - מצד שמאל – תמונה של תלמידה
בכיתה ט' חירשת שמתרגמת לשפת סימנים את הדברים
שלנו לכיתה. נכמר הלב, אתה אומר – אם הייתי נולד היום
בווייטנאם, לא היו לי מכשירי שמיעה, לא שתלי שבלול, לא
היו שולחים אותי לבית ספר מתוך אמונה שאני יכול לסיים
בגרות, ללכת לאקדמיה ולעבוד במה שאני חולם. לא הייתי
לומד לדבר. ילדים אלה לומדים להקליד, זו העבודה שמצפים
מהם. כשאומרים מה חלומות שלהם, הם אומרים שתהיה
לי עבודה בהקלדה. זה מקסימום. התלמידה מתרגמת להם,
גם המורים לא יודעים שפת סימנים, שואלים למה אתם לא
לומדים, אומרים זה קשה מדי. רואים סטודנטים בפקולטה
לחינוך בהוצ'ימין, הבחור באמצע עיוור, בהתחלה הפרצוף
שלו הביע אי שביעות רצון, ככל שסיפרנו על מאבק של
אנשים עם מוגבלות בעולם, היה מדהים לראות שינוי במבע
שלו, הבין שלא רק הוא נלחם כדי לעשות את הבלתי יאמן
במדינה שלא מאמינה בזכויות של אנשים עם מוגבלות, שיש
בעולם אנשים כמוהו שחולמים ומגשימים, ותורמים לחברה
לא רק לאנשים עם מוגבלות.
זה ציטוט של סימון ברסידן, אחד ממובילי תיאוריה של לימודי
מוגבלות, כך הוא אומר – ההגדרה המתייגת אותנו באופן
מכליל כנכים היא דרך החברה לראותנו לא כאנשים בעלי
זכויות שונות וצרכים שונים, אלא כלא אנשים. כנעדרי יכולת,
לא אנשים שיכולים לבנות חיים מתוך יכולות שונות, אלא
פרטים חסרי אונים שיש להכפיפם לחיים שעוצבו עבורם.
הציפיות שנדבר ברור כמו כולם לאחר אימוני שמיעה ודיבור
מפרכים, מאמץ עילאי לעמוד על רגליים או לפחות להשתמש
בכיסא גלגלים רגיל ולא ממונע, כי ממונע זה פינוק שגורם לא
להתאמץ, שחירשים ינגנו וישירו, זה המבחן של חברה לקבלה.
האם הצלחנו לעמוד בציפיות הנורמה ולהתקבל אם לאו.
עם גישה חברתית הזאת שרואה באנשים עם מוגבלות חסרי
אונים ומושאים לרחמים שלא יכולים להחליט עבור עצמם,
כל הזמן מתנפלים עליי אנשים ברחוב ומנסים להעביר אותי
את הכביש. הלכתי בשדרות הרצל, מישהו רץ בג'וגינג בערב,
עצר בפתאומיות ורצה להעביר אותי את הכביש. אמרתי אין
סיבה, יש רמזור מתקתק. אמר לי אתה נראה כאילו הולך
לחתונה. אמרתי: לא, סתם חוזר מהעבודה. ראיתי שלא נראה
לו שאני עובד בעבודה כזאת שאני הולך אליה עם בגדים
כאלה כמו בחתונה, איחל לי כרגיל תהיה בריא. איחלתי לו
חזרה שיהיה בריא.
יחד עם גישה שרואה בנו חסרי אונים, יש רצון להגן על
אנשים עם מוגבלות מהחלטות לא טובות. הרבה פעמים זו
הגנת יתר, בין אמצעי הגנה שנקבעו במדינות רבות זה חוקים
שמונעים מאנשים לקבל החלטות במישור אישי, מצמצמים
יכולת לתפקד כסובייקטים משפטיים. לא יכולים לנהל רכוש.
זה נעשה על ידי מינוי אפוטרופוס, אני יודע שאנשים רבים
לא אוהבים מושג זה, אבל לא מצאנו תחליף. אפוטרופוס
תפקידו לקבל החלטות על רכוש האדם וגופו, ממונה על ידי
בית משפט לקבל החלטות עבור החסוי – גם מונח שגורם
אי נוחות – שלא יכול לדאוג לענייניו בכוחות עצמו. זה בחוק
, אנחנו מנסים לשנות אותו. היקף אפוטרופסות
1962-
מיושן מ
בישראל עצום לעומת מדינות אחרות, למרות שהאפוטרופוסים
הרבה פעמים עוזרים לאדם – יש בכך הגבלה על חופש הפרט,
על אוטונומיה של האדם, כפי שנראה היום. אם נסתכל על
הפרקטיקה בנוגע לזכות לקבל החלטות, יש לשאול את
עצמנו לא רק עד כמה באוטומטיות ממנים אפוטרופוס, אלא
האם בישראל של היום אנשים עם מוגבלות רשאים לקבל
החלטות, האם הם עצמאיים, יכולים לקבוע בדבר ענייניהם
הכספיים, לקבל החלטות. עד כמה אנשים שותפים להחלטות
חורצות גורלות בוועדות השמה, כמה מקשיבים להם שם.
האם משפחה שמהווה אפוטרופוס יכולה לאפשר לאדם עם
מוגבלות שכלית לעבור לעיר אחרת, האם היא מתוך כוונות
טובות נוטה לכפות עליו להתגורר בהסדר דיור מתאים לדעתם.
מיה גולדמן שיושבת כאן בקהל הפגישה אותי עם בחורה עם
מוגבלות שכלית שסיפרה שמבינה את האפוטרופוסיות שלה,
שרוצות להגן עליה, כן, היא יודעת שהן עושות הכל בשבילה,
אומרת את זה, מבינה, אתה רואה שהבנאדם מבין כמה הן
דואגות לה, אבל איך יכול להיות שבגלל שהן לא מדברות עם
בת משפחה אחרת הן לא נותנות לה להיפגש איתה. וגם,
היא אומרת, החלום שלי לנסוע לחו"ל, חסכתי פרוטה לפרוטה,
הצלחתי להשיג את הכסף, אך הן דואגות שיום אחד כשימותו
לא יישאר לי כסף ליום סגריר, ומונעות ממני להגשים את
חלומי לנסוע לחו"ל.
את זה אנו רוצים לשנות. את זה אנחנו משנים בעקבות
באמנה, סעיף מאוד-מאוד מורכב ומסובך שכל
12
סעיף
מדינות העולם עסוקות בשאלה איך הן הולכות ליישם אותו
במדינה שלהם. חשוב לומר, עיקרון של קבלת החלטות
עצמאית עובר כחוט השני באמנה, מופיע בהגדרות ובסעיפים
שונים, גם במבוא לאמנה יש הצהרה בחשיבות אוטונומיה
פרטית, לרבות חירות לקבל החלטות בעצמם. הצורך