13 / 15
נספח 1 - הורים כותבים על התוכנית
מכתב מספר 1
בהתחלה, כשדקל סיפר לנו על היוזמה של יציאות לפעילות משותפת של הורים וילדים
בקהילה, חשתי התנגדות קלה. כל כך התרגלתי והתמכרתי למפגשים עם ההורים האחרים
בזמן שילדינו עוסקים בפעילות בחדר הכושר, שהרעיון לוותר אפילו על מפגש אחד כזה
נראה לי כוויתור גדול מדי. הרגשתי חוסר רצון להתנתק מהקן החמים והבטוח, מקבוצת
התמיכה המיוחדת שהפכה עבורי לנכס יקר מפז.
כמו כן, הייתי מודאגת כיצד תתמודד תמר, בתי, עם ההליכה בחוץ. לתמר יש רגישות
שמיעתית גבוהה לצפירות של מכוניות והיא עלולה להגיב עליהן בכעס ובהתפרצויות.
בדרך כלל אנחנו נמנעים מהליכה ממושכת ברחובות העיר ומעדיפים מקומות שקטים
שהתנועה בהם דלילה. הכנתי את תמר לאירוע, הסברתי לה באופן רגוע שעלולות להיות
צפירות בדרך ושעליה להיות מוכנה לכך ולהתמודד, ואת עצמי הכנתי בתוך תוכי לגרוע
ביותר.
אבל כבר בהתכנסות למפגש הראשון, הבנתי שהמחיר שווה את התמורה. ההתרגשות של
הנערים והנערות מעצם היציאה מהשגרה ומנוכחותם של ההורים, ההתארגנות כקבוצה,
ההתגייסות של המדריך והמתנדבים, כל אלה הדביקו את תמר ואותי באווירה מיוחדת,
בשמחה ובנכונות לצאת לצעדה במלוא המרץ.
כשיצאנו למסלול חשכו עיני לרגע - יצאנו לרחוב וייצמן, אחד הרחובות הראשיים ביותר
ברעננה שהתנועה בו סואנת במיוחד. אבל מבט אחד בתמר שכנע אותי שהכול תחת שליטה,
תמר הלכה במרץ, מצב רוחה מרומם, ולמרות שלא יצרה כמעט קשר מילולי עם הצועדים
האחרים, היא הסתכלה אליהם מדי פעם, חייכה, והיה לי ברור שהיא שואבת כוח מהקבוצה
ונהנית מתחושת ההשתייכות. גם אני הרגשתי קצת כמו נערה וחזרתי לחוויות שכבר נשכחו
של טיולים משותפים עם הכיתה שלי בבית הספר.
תמר הפתיעה אותי בקצב ההליכה המהיר שלה ובזכותה גם אני הלכתי מהר מאד כך שהצלח־
נו רוב הזמן להיות בין הראשונים. שמחתי לגלות שלא רק אני היא זו שמדרבנת את תמר
לעשות דברים ולקדם את עצמה, הנה גם תמר מסוגלת לדרבן אותי ולהניע אותי להתאמץ
ולהשתפר.
למרבה המזל לא היו צפירות של מכוניות, כאילו בדרך נס הסתדר לנו שתמר תוכל לחוות את
המפגש הראשון בהנאה וללא הפרעה.
היציאה השנייה להליכה הייתה באותה הרוח, והפעם המסלול היה ארוך יותר. הנערים
והנערות לבשו את חולצות הספורט שנרכשו עבור הקבוצה בעזרת תרומה, ונראו כקבוצת
ספורט לכל דבר. האווירה הייתה טובה כמו בפעם הראשונה, ואפילו יותר, ההתרגשות
והשמחה של הנערים, המדריך והמתנדבים, שוב עברה מהאחד לשני ואפשרה לתמר לעמוד
שוב מול קשייה באומץ. הפעם גם היו צפירות חזקות של מכוניות בדרך. תמר הגיבה עליהן
באופן מילולי, ועודדה את עצמה להתגבר עליהן ולהתמודד ואכן הצליחה בכך עד סוף
הפעילות.
מסתבר שההליכה בקבוצה היא חוויה שונה לחלוטין מהליכה לבד או בשניים. אני מאמינה
שהכוח של הקבוצה הוא כוח ממשי שעזר לתמר להתגבר על קשייה ביתר קלות. החוויה
הייתה חזקה מכפי שציפיתי, גם ברמת ההנאה וההתרגשות של שתינו מההליכה ומהקבוצה
וגם הייתה זו חוויית הצלחה חשובה לתמר.
פעילות משותפת של הורים ונערים במרכז הספורט - יציאה לקהילה
אמא של תמר