לפני מספר שנים, נולד לי ילד מדהים, יפה- ושתקן.
כולם קינאו בי על כל מה שאני מספיקה לעשות למרות העובדה שיש לי תינוק בבית.
אבל הוא שתק מידי.
בני היקר, היפה והאהוב, התגלה כאוטיסט.

ואז התחלנו במסע הנורא של לנסות ולהשפיע. כי היה לו רע. מאד. וגם לנו…
הוא לא הצליח לדבר, ולכן לא יכול היה להביע את רצונותיו-אז הוא צרח. כשרצה לשתות או לישון, לאכול או לשחק-הוא צרח, וכשהתחיל לצרוח, נכנס למעין כאוס רגשי שלא הצליח לצאת ממנו.
אפשר לסכם את מרבית פעולותיו בשנים הראשונות במשפט אחד: הוא צרח! וצרח! וצרח!
ואז התחילו הטיפולים.
אינספור טיפולים וריצות: מהקלינאית-למרפאה בעיסוק, ומהרכיבה הטיפולית –לפסיכולוגית, ולשחייה , ולגינה כדי לנסות ולמצוא לו חברים.
אבל העולם שבחוץ אינו מבין אותנו. המבטים שאנחנו מקבלים, והרמות הגבה (“איזה ילד לא מחונך-תראו איך הוא מכה את אמא שלו”, “גברת, למה את נותנת לו לצרוח-איזו אמא את?!”) וכולם כמובן מתרחקים…
וההצגה הגדולה שאנו מציגים כשאנחנו מנסים לשדר ש-“הכל בסדר”, כי האנשים ה”רגילים” שיש להם ילדים “רגילים” לא מבינים ולעולם לא יבינו (אני מקווה).
והיום-יום מתיש אותנו:
טיפולים, ראיונות למטפלים, שיחות עם הצוות המקצועי, מכתבים לרשויות, ומלחמות על הזכויות של הילד שנשללות ממנו השכם והערב.
הטיפולים תובעים השקעה כספית ניכרת ומאמצים גדולים מצידנו , ההורים, ומצד הילד-להיות קשוב לכל המטפלים למיניהם.

אבל אז, במקרה, גיליתי עולם אחר.עולם שמקבל אותי ואותו, שלא מותח ביקורת, שלא נותן “עצות בחינם”, שמוכן לעזור-מבלי לקבל תמורה.
בפעם הראשונה שביקרתי בפסטיבל בפארק רעננה,הייתי בהלם! יכולתי להסתובב כמעט בלי דאגה, מבלי שאני מתרוצצת כמטורפת אחרי בני וילדי האחרים-כי היה מי שיטפל בהם.
הילדים התעסקו בעבודות יצירה,שבמקרה שלנו עוזרות מאד להרגעה, נהנו מהצגה עם שירים מוכרים ומנחה מדהימה שקיבלה את הילדים כפי שהם. (בני אפילו עלה לבמה! התנפחתי מגאווה!!)
ומדריכים ובני נוער מחייכים, עוזרים, פתוחים לקבל ואוהבים.
וכולם שם היו כמונו: הורים דואגים לילדים עם קשיים. לא הייתי צריכה להתנצל בפני איש על המוזרויות של בני, לא הייתי צריכה להצטדק וגם לא לספוג ביקורת על היותי אמא כל כך רעה שלא מחנכת את בנה.
ועוד דבר חשוב שראיתי: היו שותפים בפסטיבל גם ילדים “רגילים”, שהפעם לא ברחו (אולי כי התפתו לעבודות היצירה המעניינות?!) איזו הרגשה נפלאה הייתה לי, כאמא, לראות את הבן שלי עובד שכם אל שכם עם ילדים אחרים, עם התיווך הצמוד של המדריכים.

מיותר לציין שמאז אותה פעם, אני עושה מאמצים גדולים מאד כדי להגיע לכל פסטיבל,על אף המרחק הגיאוגרפי. מבחינת הילדים שלי זה צ’ופר רציני, ומבחינתי זה ממש פתח לאוויר לנשימה. ו…כן, גם עצם העובדה שזה בחינם מקלה עלינו מאד. מעולם לא נתקלנו בהפעלה כל כך תורמת, מרתקת, קולעת בדיוק לצרכים של הילד ושלי כהורה-מבלי לבקש תמורה כלשהי.
אנחנו מנסים בכל פעם לנחש מה יהיה הפעם בפסטיבל? איזה הפעלות תהיינה? איזו הצגה? הילדים מתכננים את הביקור ומנסים להתנהג מאד יפה בימים הקודמים לפסטיבל (שאמא לא תתחרט,חלילה…)

לסיכומו של עניין, עדי, אני מודה, מוקירה ומעריכה את המאמצים הגדולים שאת עושה,עם כל שותפייך.
אני מסתכלת בך מידי פעם, איך את מנסה להשתלט על כל בני הנוער,המפעילים,המדריכים והמתנדבים ואני נדהמת.

אני מאחלת לנו ולשאר הילדים שמגיעים לפארק עוד הרבה מאד פסטיבלים מוצלחים וטובים, ולך- הרבה כוחות להמשיך.