תביעות רשלנות רפואית

לא אחת קורה שנגרם נזק במהלך או כתוצאה מטיפול רפואי. במקרה שהנזק נגרם עקב רשלנות במהלך הטיפול הרפואי, בכל תחומי הרפואה, זכאי המטופל לפיצוי על נזקיו. במקרה כאמור ניתן להגיש תביעה במסגרת 3 עילות משפטיות אפשריות:

• העילה הראשונה והעיקרית היא עוולת "הרשלנות", המעוגנת בפקודת הנזיקין, ועליה יורחב בהמשך.

• העילה השנייה היא עוולת "היעדר הסכמה מדעת", מכח חוק זכויות החולה.

• העילה השלישית היא עוולת "הפגיעה באוטונומיה" – זו למעשה עוולה שנולדה בפסיקה ומושתתת, בין היתר, על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לפי עילה זו, מקום בו ניתן למטופל טיפול רפואי תוך פגיעה ביכולתו לקבל החלטה מושכלת בדבר הטיפול שניתן לו, כך למשל, אם לא ניתן לו הסבר מספק על הפרוצדורה הרפואית שהוא עתיד לעבור, על הסיכונים הכרוכים בה והחלופות העומדות בפניו, תקום לו עילת תביעה בגין פגיעה באוטונומיה. באופן פרקטי, פעמים רבות קיים קושי לא מבוטל להוכיח טענה זו נוכח העובדה שמדובר בעדות המטופל אל מול עדות המטפל.

שתי העוולות – היעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה - קשורות זו בזו. פגיעה באוטונומיה, בד"כ, תתרחש כאשר ניתן טיפול ללא הסכמתו מדעת של המטופל. במקרה שביהמ"ש יקבל את טענת המטופל כי לא היה מסכים לטיפול, לו נמסר לו המידע הנחוץ לקבלת הסכמתו המודעת – הוא יקבל פיצוי בגין מלוא הנזק שנגרם לו במהלך הטיפול; באם ביהמ"ש לא יקבל את טענת המטופל כאמור – הוא יפוצה אך ורק בגין עצם הפגיעה באוטונומיה ולא על הנזק עצמו.

מהי רשלנות?

כדי שתקום למטופל עילת תביעה בגין רשלנות רפואית עליו להראות ראשית כי הצוות הרפואי שטיפל בו התרשל, כלומר סטה מן הנהלים או מן הסטנדרט הרפואי המקובל; שנית שנגרם לו נזק; ובנוסף שהנזק נגרם כתוצאה מן ההתרשלות, כלומר עם קשר סיבתי אליה.

רשלנות תתקיים עקב מעשה או מחדל של רופא או מטפל החורגים ממה שניתן לצפות מ"הרופא הסביר". הרופא הסביר הוא דמות פיקטיבית וביהמ"ש עושה בה שימוש כדי לקבוע מהו סטנדרט הזהירות הראוי והמתאים למדינה מודרנית.

המבחן הבסיסי ביותר לקיומה של עוולת הרשלנות הינו "מבחן הצפיות". לפי מבחן זה התרשלות תקבע בתנאי שיוכח כי היה על הרופא לצפות, מלכתחילה, בעת מתן הטיפול, את האפשרות של התרחשות הנזק שנגרם בפועל למטופל שניזוק במהלך הטיפול הרפואי. להבנת עוולת הרשלנות חשוב להדגיש שתי נקודות משמעותיות:

• ראשית, לא בגין כל טעות של מטפל ולא בכל מקרה שנגרם נזק במהלך טיפול רפואי ניתן לטעון לקיומה של רשלנות. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, שוב ושוב, בין היתר כי:

• רמת הזהירות הנדרשת ממטפל הינה של "המטפל הסביר" או הממוצע;
• לרופא, כמו לכל בעל מקצוע אחר, מותר לטעות ובלבד שמדובר בטעות סבירה;
• יש להבחין בין אירוע שמקורו ברשלנות וחוסר זהירות לבין תקלה שלמטפל אין כל שליטה עליה;
• המבחן לקיומה של רשלנות אינו של "חכמים לאחר מעשה", אלא עפ"י המידע שעמד לרשות המטפל והידע הרפואי בזמן אמת, עת הוא נדרש לקבל את החלטותיו ולבצע את הטיפול.

• שנית, עצם התרחשות נזק במהלך או כתוצאה מטיפול רפואי – חמור ככל שיהיה – בפני עצמה, לא מקימה עילת תביעה. לפיכך, ראשית יש לבחון אם אכן הטיפול הרפואי היה רשלני ורק לאחר מכן יש לבדוק את היקף הנזק או סכומו.

הקשר הסיבתי

קביעת היקף הנזק עקב ההתרשלות במהלך הטיפול הרפואי קשורה לנושא מורכב הקרוי "הקשר הסיבתי". הרעיון הוא שעל מנת שתקום עילת תביעה בגין רשלנות רפואית, על המטופל שניזוק במהלך הטיפול להוכיח כי הנזק שנגרם לו היה כתוצאה מהטיפול הרפואי הרשלני ולא מכל סיבה אחרת.

לעיתים הטיפול הרשלני הינו הגורם היחיד לנזק.  יש מקרים בהם הטיפול הרשלני רק מחמיר נזק קיים. במקרה כזה יהיה המטופל זכאי לפיצוי אך ורק בגין ההחמרה שהתווספה כתוצאה מההתרשלות ולא בגין מלוא הנזק. דוגמא קלאסית לכך - איחור באבחון גידול ממאיר או מחלה אחרת. במקרה שיוכח כי המחלה אובחנה באיחור, יפוצה הניזוק אך ורק בגין הנזק שנגרם בשל האיחור באבחון ובטיפול, להבדיל מן הנזק שנגרם בשל הופעת המחלה עצמה.

אפשרות אחרת, למשל מקרה בו כל הנזק או חלקו נגרמו עקב סיבה שאינה קשורה כלל להתרשלות. להמחשה – מקרה בו הוכחה התרשלות במהלך לידה ויש נזק נוירולוגי ליילוד, אך בירור רפואי יסודי מגלה כי המקור לנזק הוא מחלה גנטית, או זיהום או אירוע אחר במהלך ההיריון, גורמים שאינם קשורים כלל להתרשלות. במקרה כזה לא יקבל היילוד כל פיצוי, או לכל היותר פיצוי חלקי אך ורק בגין נזק שיוכיח כי הוא אכן נובע מהטיפול הרשלני.

על פי פסיקת בתי המשפט בשנים האחרונות נראה כי רק במקרה בו היה על המטפל לצפות מראש, בעת מתן הטיפול, את הנזק הספציפי שהתרחש בפועל ניתן לקבוע כי אותו מטפל אכן התרשל. אין די בכך שהיה על המטפל לצפות התרחשות נזק גוף כלשהו.

הגשת תביעת רשלנות רפואית

לשם הגשת תביעה בגין רשלנות רפואית, יש לבחון תחילה כי מתקיימים שלושת יסודות עוולת הרשלנות, דהיינו - התרשלות, נזק וקשר סיבתי. הצעד הראשון לבדיקת כל מקרה הוא איסוף כל התיעוד הרפואי הרלוונטי מכל המוסדות הרפואיים השונים בהם טופל הניזוק.

נבהיר כי על פי חוק זכויות החולה חלה על מוסדות רפואיים חובה לתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית, ולמטופל יש זכות לקבל לידיו עותק מן הרשומה הרפואית המתייחסת אליו.

לאחר איסוף החומר הרפואי יש לפנות למומחה רפואי בתחום המתאים, ולעיתים אף ליותר ממומחה אחד, על מנת שיחווה דעתו בשאלה האם אכן מדובר בהתרשלות של הגורם המטפל, והאם התרשלות זו היא שגרמה לנזק.

על פי תקנות סדר הדין האזרחי, לא ניתן להגיש תביעה העוסקת בעניין שברפואה מבלי לגבותה בחוות דעת מומחה רפואי, ולכן שלב ההיוועצות במומחה הרפואי וקבלת חוות דעתו הינו שלב עיקרי וקריטי בהכנת התביעה. במידה ובעקבות הדיאלוג שאנו מקיימים עם המומחה/ים הרפואי/ים מתגבשת המסקנה שאכן מדובר בטיפול רפואי רשלני שגרם לנזקו של המטופל, ניתן להתקדם לעבר הגשת התביעה לבית המשפט.

במרבית המקרים תביעות רשלנות רפואית, מעצם טיבן וטבען, מורכבות ולכן עשויות להימשך תקופה ארוכה, לעיתים אף מספר שנים. גם העלויות הכרוכות בהגשת התביעה הינן גבוהות, בעיקר בשל הצורך לגבות את התביעה בחוות דעת רפואית אחת או יותר, כאשר עלות כל חוות דעת עשויה להגיע לכדי 10,000- 20,000 ₪. עלויות נוספות הכרוכות בהגשת התביעה הינן עלויות איסוף המסמכים הרפואיים מן המוסדות השונים ואגרת הגשת התביעה לבית המשפט.

בשל משך הזמן הארוך של ניהול ההליך והעלויות הגבוהות הכרוכות בכך, יש לשקול את הכדאיות הכלכלית בהליך, טרם הגשת התביעה. נראה שיש טעם בהגשת תביעת רשלנות רפואית, רק מקום בו הנזק שנגרם הינו נזק קבוע ומשמעותי ואינו דבר של מה בכך.