בזכות ונציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות
39
שוש קמינסקי
בית איזי שפירא
״
ל
פני שאתחיל, אגיד שאני מאושרת היום לראות פה
כל כך הרבה אנשים, כאלו שנושא זה נוגע אישית
לחיים של כל אחד מהם, אנשים שיש להם אפוטרופוס.
חלקם משתתפים כיום בכנסת בישיבת ועדת חוקה, מנסים
להשפיע על תהליכים חדשים של שינויים בחוק. נושא של
קבלת החלטות נתמכת הוא בנפשם. כשאני אומרת שהוא
בנפשם, אני מתכוונת לכך שזו קבוצה גדולה של אנשים
שרוצים להשתחרר מאפוטרופסות, להשתחרר ולהשתמש
באלטרנטיבה שבעיניהם היא יותר טובה, יותר מתאימה
ונכונה לחיים שלהם. אני שמחה שהם פה ומשתתפים
בכנס. אני מודה לכם שעשיתם הנגשה שמאפשרת להם
להיות חלק מהדיון, לשמוע מה שאנחנו דנים כל היום,
לדעת שהם שותפים למהלך הגדול יותר, ומובילים, כך אני
מקווה, לשינויים הנדרשים.
לא הייתי חברה בוועדה המייעצת, אבל הוזמנתי להשתתף
בה כצופה, למדתי על דילמות שמובילות את הפרויקט, אני
עובדת סוציאלית קהילתית במקצוע, מעולם לא נתקלתי
בפרויקט שלא היו בו דילמות בתהליך הפיתוח, פרויקט
בלי דילמות אינו טוב. הדילמות היו מהותיות, כאלו שהובילו
להעמקה ולהבנה יותר טובים לגבי מה נכון שיהיה התפקיד
של תומכי החלטה, כיצד נכון לעצבו בארץ. אני מקווה
שהלמידה הזאת תוביל אותנו לתחושה שחייבים לעשות
את צעד זה.
אחד הדברים שנעשה לי ברור בתהליך הזה – חייבים
להבחין בין תפקיד של אפוטרופוס לבין תומך החלטה. היו
רעיונות בוועדה המייעצת שאולי אפוטרופוס יכול להיות
תומך החלטה, יש קונפליקט מובנה בין שני המושגים, אי
אפשר להפוך אפוטרופוס לתומך החלטה, זה מצב בלתי
אפשרי שאדם שיש לו סמכות להחליט על חיים של אחרים
יהיה בו זמנית גם תומך החלטה. זה בלתי אפשרי. יש לי גם
דילמה עם האמירה שהורים יכולים להיות תומכי החלטה.
אני לא חושבת שזה ראוי שלאנשים בוגרים, הוריהם יהיו
תומכי ההחלטה שלהם. יש לי בן ללא צרכים מיוחדים, בגיל
הוא בחר האם להתייעץ בי או לא, בדרך כלל הוא לא.
18
זה לא היה מתאים שאחשוב שאני צריכה להמשיך להיות
אמא מייעצת שלו, כמו שחשבתי שמתאים בגיל צעיר.
התפקיד ההורי שלי השתנה, הוא בגר. להשאיר הורים
בתפקיד תומך החלטה מעלה סוגיות לגבי התפקיד ההורי.
באופן כללי תומך החלטה צריך להיות תפקיד-מוגדר אולי
שיש בו התמקצעות.
לא מקצוע - אבל צריך להיות תפקיד
אולי זו המילה היותר נכונה, תפקיד שמחייב הכשרה ויש
לו הגדרת תפקיד ונדרשים לביצועו כלים ומיומנות, שצריך
לרכוש אותם ולעשות בהם שימוש נכון. כמו כל תחום של
התמקצעות, תמיד יכולות להיות סכנות של ניצול לרעה,
אני לא מכירה מקצוע אחד בלי סכנות כאלה. אבל אם
התחום הזה מתפתח ומפוקח ונעשה נכון, החשש הגדול
של ניצול לרעה יצטמצם.
אני רוצה לדבר על כמה נקודות שאני חושבת שהן חשובות
מבחינת המשך הדרך. אני לא מאמינה שבלי חקיקה יהיו
תומכי החלטה בישראל. ביצוע התחום דורש משאבים, אני
בטוחה שצריך לעשות מאבק ציבורי גם על תקציבים. מדינה
ישראל אשררה את האמנה, ועצם האשרור מחייב להקצות
משאבים נדרשים כדי לאפשר לאנשים עם מוגבלות להיות
חברים שווים בחברה, לאפשר להם להחליט עבור עצמם
כמו כל אזרח אחר במדינה. מבחינתי השאלה אם יעלה
יותר כסף או פחות, היא שאלה מדרגה שנייה. השאלה
הראשונה היא האם זה נכון ונחוץ ואם כן אז זו חובתנו
האישית והחברתית להיאבק על הנושא. אני מאמינה
שכן. צריך לחשוף חברי כנסת לנושא, בשיחות אישיות,
במפגשים עם אנשים עצמם, במסע הסברה רחב הרבה
יותר. מסכימה שצריך לעשות משהו הרבה יותר פומבי
ורועש שיהיו בו עוצמות למודעות הציבור הישראלי.
סוגיות שעלו בפיילוט בהקשר של קשרי תומך ההחלטה
דורשות מהרבה אנשי מקצוע
עם הסביבה, סוגיות אלו
לבחון ולשקול מחדש את התפקיד שלהם והקשר של
תפקידם עם תומך החלטה; מה מידת ההגנה שהתפקיד
שלהם מחייב אותם מול תומך החלטה ורצון האדם. יש
הרבה עבודה של שינוי עמדות ותפיסות בקרב אנשי מקצוע
ומשפחות, גם פרופ' ארלין קנטר אמרה שזה לא מהלך
קל, לא יקרה מעצמו.
בשבילי הדבר הכי חשוב שקורה היום זה לראות כיצד
האנשים עצמם משתתפים בצורה אקטיבית בתהליך. אני
חושבת שמה שקורה היום בוועדה בכנסת, בשלב זה של
נציגים של אנשים עם מוגבלות
הוועדה, בה משתתפים
שכלית בתוך ישיבות הוועדה, והם מייצגים את עצמם
ואת רצונות שלהם. הם לא מייצגים את עצמם אישית,
חברים בקבוצות סנגור שונות
120-
אלא מייצגים יותר מ
ברחבי הארץ, מייצגים את עקרונות שאותן קבוצות פיתחו
וגיבשו, מה הם רוצים לבקש מהכנסת ולדרוש מהחברה