5 / 18
2
הקדמה
למעלה מ
-
20%
מ
תושבי ישראל
הם א
נשים עם מוגבלות
פיזית חושית
או
אינטלקטואלית
,
המונעת
מהם
לתפקד
ו
לתרום
תרומה
מלאה
לחיי
, עבודה
, השכלה
משפחה
וקהילה.
חלקם זקוקים לשירותים מתמחים
ה
מותאמים לצרכיהם המיוחדים.
למרות זאת,
ובאופן
מפתיע דווקא
בתח
ום הבריאות, מצפים כי אנשים עם מוגבלויות יקבלו שירות כ
מו כל אדם
, ו אחר
לרוב
השירותים המסופקים אינם מתייחסים ואינם מותאמים
ה לצרכי
ם המיוחדים
.
כיום
מרבית שירותי רפואת השיניים בארץ פרטיים לחלוטין.
אמצע לעד
שנות ה
80
של
- המאה ה
20
שירותי רפואת שיניים ובריאות הפה בישראל לא היו נגישים פיזית וכלכלית
עבור
מרבית
האוכלו
סייה עם מוגבלו
יו
ת. רוב ה
אנשים עם צרכים מיוחדים
נדרשו להגיע
למרפאות רגילות
, לקבלת טיפול אצל
ר
ופאי שיניים
חסרי כל
הכשרה
לטפל באוכלוסייה זו
על מאפייניה הייחודיים
.
הטיפול שניתן היה בסיסי ביותר ברמת הטיפול המשמר והמשקם,
וללא התי
י
חסות כלל לכל נושא המניעה וההדרכה
בתחום היגיינה אורלית וטיפולים
מונעים.
בסוף
שנות
השמונים
הגו
שני רופאי שיניים, הד"ר טרוור סגל, וד"ר בריאן ברודי ז"ל,
את
רעיון
הקמת מרפא
ת שיניים קהילתית שתתמחה במתן שירותי טיפול ומניעה ל
אוכלוסייה
עם
מוגבלות.
המרפאה הוקמה ב
בית איזי שפירא ב
תמיכתה של גב' נעמי
סטוצ'ינר מייסדת
, וה הארגון
י
יתה לאחת המרפאות הקהילתיות (שלא במסגרת בית
-
חולים או בתחום מוסד
סגור) הראשונות מסוג זה בארץ.
במהלך השנים
הו
קמו מרפאות שיניים מתמחות נוספות שמוקמו בעיקר במוסדות בהם חיו
אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית. מרפאות אלו (כיום מופרטות ע
ל ידי המדינה)
משרתות בעיקר אוכלוסייה של אנשים המוכרים על ידי האגף למען האדם עם המוגבלות
השכלית ההתפתחותית של משרד הרווחה והשירות לאוטיסטים.
בהיבט של הכשרה
,
בעבר ו
גם כיום,
בתי הספר לרפואת שיניים
כמעט ו
אינם
מספקים
לסטודנטים שלהם הזדמנויות למידה הנוגעות לטי
פול באוכלוסייה של אנשים עם
מוגבלויות.
ובלימודי ההתמחויות השונות, למעט בהתמחות ברפואת שיניים לילדים, אין
כלל נגיעה לנושא החשוב הזה
.