מאגר הידע

נכות גברית ונכות נשית

יצחק הירשברג - פסיכותרפיסט, מנהל המרכז לטיפול רגשי בילד ובמשפחה, בית איזי שפירא

2017

האם יש הבדלים בין נכות של נשים לנכות של גברים? שאלה זו אינה פשוטה שכן עצם הדיון על גברי ונשי הוא מורכב וטעון מאוד בימינו. אפשר לחלק שאלה זו לשני היבטים: היבט אחד קשור להתייחסות הסביבה לנכות של גבר לעומת התייחסותה לנכות של אישה. היבט אחר קשור לדימוי ולתפיסה העצמיים: כיצד גבר או אישה עם מוגבלות תופסים את עצמם? עם זאת, יש לסייג ולומר שזוהי חלוקה פשטנית למדי כיוון שאין ספק כי יש קשר מהותי בין שני ההיבטים הללו, וכפי שנראה בהמשך, גישות עדכניות מעניקות משקל רב לסביבה כגורם המשפיע על התפיסה העצמית של הגבר או האישה עם המוגבלות.

כדי להימנע מפגיעה בפרטיות, אציג דמויות גבריות ונשיות מן הספרות היפה ומהתקשורת. בהמשך אנסה לקשור בינן לבין הזרמים והכוחות הפועלים על נשים וגברים עם מוגבלויות בימינו.

תיאור הנכות הנשית והיחס אליה עולה בצורה בולטת מאוד בספרו המצוין של סטפן צוויג ''קוצר רוחו של הלב''. בספר מתואר נשף ובו קצין שמזמין אישה צעירה לרקוד איתו. הוא אינו יודע שהיא מוגבלת ברגליה, הוא חש מבוכה ורגשות האשמה מקרבים אותו אליה. הוא אמנם בא לבקר אותה ותומך בה, אך אינו מבחין כלל שהאישה הצעירה מתאהבת בו. בעיני הקצין, היותה משותקת ברגליה עושה אותה לדמות א-מינית. הוא אומר: ''גם אם הייתי מודע לפעמים ליופייה החושני של האחות, על זו (הנכה) לא חשבתי מעולם כעל יצור מן המין השני. מעולם לא חלף במוחי הרעיון שבגוף המעוות מצויים אותם איברים ובנשמתה סוערים אותם יצרים כמו בנשים אחרות."

דוגמה נוספת ליחס לנכות הנשית הופיעה לא מכבר בתוכנית ''הצינור'' בערוץ 10, שבה רואיינה בחורה עם מוגבלות שמנסה ליצור קשר עם בחורים דרך שיחות וידיאו באינטרנט. פניה נאות והיא רהוטה ונבונה מאוד, אך כשהמצלמה מתרחקת נחשפים גופה הנכה וכיסא הגלגלים שהיא ישובה בו. האישה הצעירה מספרת שזהו הרגע שבו שוב ושוב מתנתקת השיחה הנעימה שהיא מנהלת עם הבחורים.

הנכות הגברית מתוארת בספרו של אהרון אפלפלד ''והזעם עוד לא נדם''. ברונו מספר בגוף ראשון את סיפורו ואת הדרך שבה למד להתייחס להיותו אדם עם מוגבלות: "שמי ברונו ברומהרט ובילדותי גדעו את ידי הימנית. מאז מכנים אותי האיש בלי יד, ועוד כינויים. בשעתו היו כינויים אלה מבעירים את חמתי, עכשיו הם מעוררים בי קצת שאט נפש ולא יותר. בני אדם הם קצרי השגה, ולא מתארים לעצמם כי ביד שמאל אפשר לעשות מה שעושים בשתי ידיים, ולעתים אפילו יותר. אוסיף: אנשים עם שתי ידיים נראים לי לעתים מגוחכים ביחסם המובן מאליו לחיים. אדם בלי צלקת הוא אדם בלי סבר, וכמוהו יש עדרים שלמים. בילדותי דמיינתי שיד תצמח לי, ותהיה חזקה יותר מהיד שנקטעה. בגיל עשר מחקתי מלבי אשליה זו, מאז אני מה שאני. אני שונא שמרחמים עלי. הרחמים הם סוג של אהבת עצמך. אדם הגון אינו מרחם על עצמו." ההסתכלות של אפלפלד היא כמובן ספרותית, אולם היא מציגה תיאור מדויק מאוד של תפיסת המוגבלות בעיני האדם עצמו ושל האינטראקציה שלו כגבר עם מוגבלות עם הסובבים אותו. גבר זה חי והיה עם נשים. לא הנכות מנעה ממנו חיים רגילים אלא עולמו הפנימי המיוסר והמוות שסבב אותו בשואה. דוגמה נוספת ליחס כלפי נכות גברית מוצגת בדבריו של גבר צעיר עם שיתוק מוחי: ''כשפוגשים אותי, קודם כול רואים כיסא ממונע. רק אחר כך מתפנים לראות אותי." כך לתפיסתו הסביבה רואה אותו.

התיאורים הללו אינם מובאים כביקורת אלא כתיאור אותנטי של המפגש בין הסביבה לנכות ושל המפגש בין האדם למוגבלות שלו. כדי לסבר את האוזן, שימו לב לנתון הבא: יותר מעשרה אחוזים מאוכלוסיית העולם הם אנשים עם מוגבלות ברמה זו או אחרת. מבחינה מספרית זו קבוצה ענקית. אצל חלקם המוגבלות מולדת ואצל אחרים נרכשת, כלומר היא נגרמה כתוצאה ממלחמה, תאונה או מחלה. אפשר להוסיף לקבוצה זו גם את אוכלוסיית הזקנים, שחלקם מאבדים מיכולותיהם עם ההזדקנות.

בעשרים השנה האחרונות חלה התעוררות מסוימת בהתייחסות למוגבלות: נערכים יותר מחקרים ונכתבים מאמרים מקצועיים בנושאים שונים הקשורים בתחום. המחקר מתרכז בשאלות של זהות עצמית וחברתית; היקף ההשתתפות בשוק העבודה ובעשייה התרבותית והחברתית; תלות מול עצמאות; מקומה של הטכנולוגיה המסייעת; ביטוי מגדרי, מיניות ואטרקטיביות ועוד. המחקר הוא ברובו מחקר משתף. בשיטת מחקר זו החוקרים אוספים מידע באמצעות שיח עם אנשים עם מוגבלויות ומתוך סיפוריהם האישיים, שבהם הם מפרטים את התחושות, הקשיים והדילמות שהמציאות מעמידה בפניהם. ממצאי המחקרים הללו מסייעים לחוקרים לזהות את הצרכים המיוחדים של האנשים עם המוגבלויות ולמצוא דרכים לתרום לרווחתם ולשפר את מעמדם בחברה.

דוגמה לפעילות כזו היא הספר "לימודי מוגבלות: מקראה", אסופת מאמרים שיצאה לאור לא מכבר ואשר מסכמת את עבודתם של קבוצת אנשי אקדמיה ואנשים עם מוגבלויות במכון ון ליר שבירושלים. מקראה זו עוסקת בטווח רחב מאוד של נושאים הקשורים במוגבלות, לרבות מגדר וביטויו. הרוח הכללית בה מושפעת מהגישה החברתית, המדגישה את קוצר ידה של החברה/סביבה ביחסה לאנשים עם מוגבלויות כמו גם לאוכלוסיות מוחלשות אחרות. גישה זו באה כריאקציה לגישה השיקומית-רפואית, הרואה באנשים עם מוגבלויות בני אדם פגומים שיש לתקנם (בהקשר זה, מומלץ לצפות בסרט התיעודי Fixed). לפי הגישה החברתית, לחברה יש תפקיד כלפי הפרט, בין היתר בעצם הגדרתו כאדם עם מוגבלות או נכות (disabled; impaired).

באשר להשפעות סביבתיות בכלל, במחקרים רבים נמצא כי להשקפות השליליות של הסביבה יש השפעה משמעותית על התפיסה העצמית של אנשים עם מוגבלויות. עוד מתברר שככל שהנראות של הנכות רבה יותר כך תגובת הסביבה חריפה יותר: הסובבים מביטים יותר באדם עם המוגבלות, ובשל כך מתעוררים בו באופן מיידי תחושת אשמה ורצון להתחבא ולהיעלם. אנשים רבים עם מוגבלויות הצביעו על כך שהם מרגישים שהם מעוררים דחייה, ולא בעקבות משהו שהם אמרו או עשו. הם מרגישים  דחויים מעצם היותם בני אדם עם מוגבלות. התוצאה של מציאות זו היא פעמים רבות התפתחות אישיות שיודעת להתאים את עצמה לציפיות החברה ושמוותרת במידה רבה על הרצון והצורך העצמיים.

בנושא הקשר בין גבריות ונשיות לבין הנכות נשאלות שאלות כמו: האם הנכות משפיעה על תהליך ההתפתחות של הזהות המגדרית של הילד או הילדה ואחר כך של הגבר או האישה עם המוגבלות? איזו השפעה יש לנכות על ההתנסות העצמית כגבר או כאישה? כיצד הנכות משפיעה על יכולת האדם לבטא ולגלם את עצמו מבחינה מגדרית בסביבה החברתית או התרבותית שבה הוא חי?

המסקנה היא שאמנם יש הבדלים בין נכות של גבר לנכות של אישה. מבחינת הסביבה, הגורמים המשפיעים על ההבדלים הללו במיוחד הם סטיגמות, מיתוסים ופחדים קמאיים שהחברה מחזיקה לגבי נשיות וגבריות בכלל ולנושא השונות והמוגבלות בפרט. כאמור, להיבטים אלה השפעה עמוקה על התפיסה העצמית של הגבר או האישה עם המוגבלות ועל הציפייה שלהם מעצמם כגבר או כאישה. באשר לסטיגמה, היחס לאדם עם מוגבלות אינו תלוי רק בנכות שלו אלא בעיקר בתפיסת האחרים את נכותו. תפיסה זו מורכבת מאוסף של מיתוסים ודעות מוטעות שיש לחברה כלפי נושא הנכות, ואלו משפיעים על היחס של החברה.

הכשל ביכולת לבטא גבריות או נשיות משפיע על האדם עם המוגבלות עצמו, שכן הוא מעורר בו תחושות של השפלה ומבוכה. חשוב להבין שאנשים עם מוגבלות משתתפים במשחק חברתי שהכוחות בו אינם שווים והם תמיד מרגישים שהם גבר או אישה "על תנאי". ההיבט הגופני הוא אמצעי מרכזי ביכולתנו כבני אדם לבטא גבריות או נשיות. גבריות ונשיות יוצאים אל הפועל במידה רבה באמצעות הגוף, תנועותיו וצורתו. זהו האות הנראה הראשון שבעזרתו הסביבה מכירה במגדר. גוף פגוע נתון כמעט תמיד להכחשת המין שלו. כמובן, יש לכך דרגות שונות, הנקבעות לפי מידת הפגיעה הגופנית והנראות שלה. למשל, מחלה מגבילה שסימניה אינם ניכרים בגוף גוררת פחות סטיגמטיזציה ופחות דוולואציה מנכות נראית (כמובן, יש להוסיף לכך גורמים אחרים כמו צבע עור, מעמד וגיל, הקשורים קשר הדוק לסטיגמות חברתיות ותרבותיות). גורם חשוב נוסף המשפיע על יחס הסביבה הוא היות הפגיעה גם שכלית. כל אחד מהגורמים הללו עשוי להשפיע על מידת ההכרה של הסביבה בנשיות ובגבריות של אנשים עם מוגבלויות.

גם נכות אצל ילדים עשויה להשפיע על ביטוי מגדרי. למשל, פעמים רבות להורים ולחברה הקרובה יש פחות ציפיות מגדריות מילד או מילדה עם מוגבלות התפתחותית. באופן כללי אפשר לומר שהמגדר של הילד או הילדה עם המוגבלות מותנה בדרגת הנכות ובמועד שבו החלה להתבטא. שאלה זו כלל אינה עולה אצל האוכלוסייה הכללית.

כשהנכות נרכשת בשלב מאוחר יותר בחיים, אפשר לראות בבירור שחל שינוי בציפיות הסביבה ושמתרחשת "השטחה" של המגדר, בעיקר ביחס לנשים. אף שבאופן כללי גם גברים וגם נשים עם מוגבלויות סובלים מיחס דומה של אפליה, בידוד והדרה, בכל זאת ישנם הבדלים משמעותיים. החברה נוהגת לשלול לחלוטין את המיניות מנשים עם מוגבלות, אך מגברים עם מוגבלות היא שוללת את הגבריות רק באופן חלקי. היחס לגבר עם מוגבלות הוא כאל גבר חסר, לקוי. לעומת זאת, בעיני החברה אישה עם מוגבלות איננה אישה כלל, לפחות במובן המיני. הגבר אפוא זוכה לאהדה רבה יותר, ואפשר שזה נובע מהעמדה החברתית המועדפת של גברים באופן כללי.

כדי שאדם יוכל להיות לגבש זהות מינית כגבר או כאישה ולשמר אותה, על החברה לקבל אותו כבעל פוטנציאל לבטא גבריות או נשיות. אצל אנשים עם מוגבלויות, הדבר תלוי במידה שבה החברה מקבלת או דוחה את הלגיטימיות של הגבר או האישה עם המוגבלות לבטא את עצמם כגבר או כאישה. גם בהקשר זה, נראה שתפיסת החברה את האישה עדיין מושפעת מאוד מההיבט המיני. אישה עם מוגבלות נאלצת להתמודד עם ביטויים רבים יותר הקשורים באי-יכולתה להיות דמות מושכת. לעומת זאת, גברים סופגים הערות בנוגע ליכולתם הפיזית המוגבלת. כמו כן, ישנה נטייה גדולה יותר להטיח בנשים עלבונות מיניים. לעומת זאת, גברים סובלים יותר מפגיעות פיזיות. במובן הרחב, גם גברים וגם נשים עוברים תהליך של ''דיכוי חברתי'' ונעשים מוחלשים.

למראה החיצוני של האדם יש תפקיד מרכזי בהתקבלותו כמושך מבחינה מינית וחברתית. במובן זה, גברים עם מוגבלות, ובמיוחד נשים עם מוגבלות, מתחילים מנקודת זינוק נמוכה יותר וצריכים להתאמץ כדי לבסס את עצמם מבחינה חברתית. בארצות הברית, למשל, נמצא ששיעור הנשים עם נכות נרכשת שהתגרשו מבני זוגן, לאחר היווצרות המוגבלות, גדול פי ארבעה משיעור הגברים עם נכות נרכשת שהתגרשו מבנות זוגם. נוסף לכך, בהשוואה לגברים, מספר קטן בהרבה של נשים עם נכות נרכשת הצליחו ליצור זוגיות חדשה בהמשך חייהן. אנשים עם מוגבלויות גם משתכרים פחות מאנשים ללא מוגבלויות, וגם בהיבט זה נשים נפגעות יותר מגברים.

לסיכום, אפשר לומר שמעבר למעמד, צבע עור, דת וכדומה, גם למוגבלות יש השפעה על ההתקבלות וההשתתפות החברתיות. דרגת המוגבלות והנראות שלה הן גורמים משמעותיים, כמו גם המגדר והמין. גבר ואישה עם מוגבלות מתקבלים בחברה באופן שונה. ההתייחסות לאישה עם מוגבלות סובבת סביב איבוד נשיותה, ואילו גבר עם מוגבלות מתקבל כגבר עם פגיעה פיזית, כלומר כמי שאיבד חלק מהיכולות הגברית שלו. פרט לכך, גם להשפעות גלובליות ולתפיסות תרבותיות מקומיות יש כמובן השפעה על הבדלים אלו בין גברים לנשים.

חשוב לציין שבשנים האחרונות נעשית פעילות רבה מאוד, חינוכית וגם חקיקתית, לשיפור מצבם של אנשים עם מוגבלויות. הסיכוי לשפר את מעמדם עוד יותר טמון בביסוסה של גישה רחבה הרואה ביחס למוגבלות משימה חברתית כללית וביחס השונה לגברים ולנשים עם מוגבלות חלק מההתמודדות עם נושא המגדר בכלל.

 

רשימת מקורות

מור, ש', זיו, נ', קנטר, א', איכנגרין, א', ומזרחי, נ' (עורכים) (2016). לימודי מוגבלות: מקראה. הוצאת מכון ון ליר
והוצאת הקיבוץ המאוחד.

:Cheng, R. P. (2009). Sociological theories of disability, gender, and sexuality
A review of the literature. Journal of Human Behavior in the Social Environment, 19, 112–122.

Galvin, R. D. (2005). Researching the disabled identity: Contextualising the identity transformations which accompany the onset of impairment. Sociology of Health .& Illness, 27(3), 393–413

Gerschick, T. J. (2000). Toward a theory of disability and gender. Journal of Women in Culture and Society, 25(4), 1263-1268

הרצאות מוקלטותנשים מנהיגות
מצגותשירות שווה – רפואה בגובה העיניים: נגישות השירות הרפואי הניתן לאנשים עם מוגבלות
הרצאות מוקלטותהשתתפות פוליטית והכרה שווה בפני החוק
  • מוגבלויות:

    כלל המוגבלויות

  • נושאים:

    ידע כללי - מוגבלויות ותסמונות

  • מילות מפתח:

  • קהלים:

    הקהל הרחב, קהל מקצועי

  • לפרטים נוספים ניתן ליצור קשר :

     09-7701218


     הדפסה