בעקבות האירועים הביטחוניים: התמודדות במצבי חירום כשיש בבית ילד עם מוגבלות

בעקבות האירועים הביטחוניים:

התמודדות במצבי חירום כשיש בבית ילד עם מוגבלות

בעת הסלמה ומתיחות ביטחונית, ההתנהלות מורכבת הרבה יותר כשיש במשפחה ילדים עם מוגבלות. יש ילדים עם קושי להתנועע ממקום למקום במהירות, ויש ילדים עם קושי בהבנת הסיטואציה. פעמים רבות קיים גם קושי לתקשר. אך תמיד הילדים מרגישים וקולטים  את המתח והדאגה שבסביבתם ובוודאי את שיבוש היומיום שלהם.

מה חשוב ואפשרי לעשות בימים הבאים

המינוח ילדים עם מוגבלות, הוא מינוח שכולל טווח גדול מאוד של קשיים. ולכן צריך להתאים את המענה לכל ילד בנפרד לפי גילו ולפי היכולת שלו להבין ולתקשר. נציין מספר נקודות כלליות שיעזרו להורים במצב הנוכחי:

1. חשוב שההורים יעשו את מה שראוי בעיניהם לעשות. בין אם מדובר בללוות ולהסיע, או בלהגביל את הילדים ובין אם לדאוג שבמקום שהיית הילדים יש הגנה מספקת. זו איננה התנהגות ”היסטרית” אלא דאגה אמיתית וראויה.

2. לתת לילדים מידע על המתרחש אבל אך ורק לפי היכולת שלהם להבין אותו. ניתן לספר שדברים משתנים בימים אלו, שיש מתיחות, שיש דאגה ולכן הבית מתארגן אחרת.

3. להבהיר לילדים שזהו מצב זמני, עם חלוף המצב המיוחד תחזור השגרה.

4. לשמור עד כמה שניתן על סדר היום: ארוחות, סדר שינה, רחיצה וכו’. מצב מתוח ומסוכן אין פירושו ויתור. דווקא עמידה על הדברים נוסכת יתר ביטחון.

5. לאפשר לילדים לעשות דברים שיתנו להם תחושת יכולת והצלחה, לשחק משחקים, וחשוב במיוחד לאפשר פעילות גופנית ותנועה.

6. כשרואים התנהגות חריגה של הילד, למשל ירידה משמעותית במצב הרוח, התנהגות רגרסיבית מאוד, חוסר תיאבון או קשיי שינה משמעותיים, כדאי מאוד להתייעץ עם אנשי מקצוע.(ההשפעה של החרדה והתסמינים יכולים להופיע גם מאוחר יותר, אפילו אחרי שהמצב יירגע, לכן צריך להמשיך ולעקוב אחר הדברים אלו גם בהמשך).

לסיכום: המסר הכללי הוא שזהו מצב זמני ושילדים, גם אם הם עם מוגבלויות, יכולים לעמוד במצבים כאלו ובשינויים הנדרשים כרגע. המבוגרים עומדים לרשותם ודואגים לתת את התנאים המתאימים ואת ההגנה הנדרשת.

חשש, דאגה, חוסר שקט, רצון לשמור על היקרים לנו, כל אלו הן תגובות טובות ונורמליות. לרוב דאגות אלו לא פוגמות ביכולת האישית וההורית. בכל מקרה, כשההורה מרגיש דאגה קיצונית שפוגמת ביכולת שלו לתפקד ולהתמודד עם מטלות היום יום כדאי לבקש עזרה מקצועית.

הכותב הוא יצחק הירשברג, מנהל המרכז לטיפול רגשי, בית איזי שפירא