הורים מספרים- הקשר בין מקובלות חברתית ופעילות גופנית אצל ילדים

אימו של יוגב בן העשר מספרת:

"יוגב, למה אתה עצוב? מדוע אתה כועס כל הזמן?! מה קורה?"

כך מצאתי את עצמי שואלת את בני בדאגה. הוא החל לספר לי את אשר עובר עליו בחברת הילדים בבית הספר ודמעות זלגו מעיני.
"אני לא מקובל! קבע יוגב!" אני לא טוב בכלום ואף אחד אינו רוצה לשחק איתי! משעמם לי בהפסקות!"

יוגב סיפר שהמקובלים של הכיתה הם אלה שיודעים לשחק טוב כדורגל. בהפסקות, מי שמביא כדורגל הוא זה שבוחר את משתתפי הקבוצה שישחקו בחצר בית הספר …" ואותי אף אחד לא בוחר!! אומרים שאני "אפס!" והוסיף שהילדים לא מוכנים שיהיה באחת הקבוצות כי בגללו הם בטוח יפסידו במשחק.

ניסיתי להסביר שלא חייבים לדעת לשחק כדורגל כדי להיות מקובל ובנוסף יש תחומים אחרים שהוא חזק בהם וילדים אחרים לא. דבר לא עזר. יוגב המשיך לומר לי "אמא גם כדורסל אני לא כל כך יודע…"

ליבי נקרע! – לא ידענו כיצד לעזור לבנינו הגדל ומתבגר, כי דיבורים והסברים רציונליים לא עזרו.
חשוב לציין שיוגב ילד גבה קומה וגדול פיזית מילדים אחרים בכיתה. הוא בולט מאוד בחוכמתו ובכיתה נחשב כילד "חנון", ילד ממושמע שלא מרביץ ומצטיין בלימודים.

בתחילת כיתה ב' רשמנו את יוגב לחוג כדורסל שבו הוא התמיד שנה שלמה ואף המשיך בכיתה ג', אך זה לא עזר לו להיות מהמקובלים בכיתה. התייעצנו עם יועצת בית הספר שסיפרה לנו על שני בניה שלהם היו רגשות דומים לגבי משחקי כדור, היא המליצה בחום על חוג משחקי כדור בבית איזי שפירא.

תחילה התלבטנו, אך כאשר פגשנו בנירה ידענו כי מצאנו דרך טובה ומקצועית לעזור לבנינו.
ברור לנו שבנינו אף פעם לא יהיה שחקן כדורגל, אך רצינו שהוא יוכל להתמודד עם החלקים החלשים שלו, להשלים איתם ולא לאבד את בטחונו העצמי. חשוב לנו שידע כי לא חייבים להצטיין בכדורגל כדי להצליח בחברת הילדים ובחיים. זו הייתה מטרתנו בחוג משחקי כדור בבית איזי שפירא.

לאחר שנת פעילות, בעוד אני עוקבת מידי שבוע מבחוץ, אחר תגובותיו של בני, שחיכה מידי שבוע להגיע לחוג ומאד התחבר לשאר הילדים שגם להם היו קושיים דומים, אני נרגשת לומר שהגענו למטרה!!

בחודשיים האחרונים יוגב ביקש להפסיק להגיע לחוג. התפלאנו מאוד וניסינו לבדוק מדוע?! "אני כבר לא צריך את הכדורגל הזה! אני לא אוהב לשחק כדורגל!" ומה אתה עושה בהפסקות? – שאלתי .

"אני יודע כדורסל, חוץ מזה אני טוב בדברים אחרים: אני טוב בקרטה והילדים לא מתקרבים אלי כי הם יודעים שאני חזק ויודע קרטה". (יוגב החל את חוג הקרטה באמצע השנה בה השתתף בחוג ספורט של נירה וקיבל המון ביטחון)

"אתה חושב שאתה מקובל עכשיו"- שאלתי? "אני יותר מקובל ממקודם" אמר יוגב.
התרגשתי מאוד. באותו יום הייתה לי שיחת סיכום עם נירה ושתינו ידענו שמטרת החוג הושגה בשלמותה.
בהזדמנות זו רוצה אני להודות מקרב לב לנירה שטרן ולמיטל, על היחס, האכפתיות, ההבנה, ההתחשבות, העזרה והייעוץ, שתרמו רבות למשפחתנו ולבנינו החמוד!!

 

אימו של יניב מספרת:

יניב הגיע למרכז לתנועה וספורט בתחילת השנה, כשהבעיה הבולטת שלו הייתה הבעיה החברתית. בבית הספר המורה קראה לי כמה פעמים לבוא לקחת אותו כי הוא בוכה ואי אפשר להרגיע אותו. בבירור עם הילד, גילית שהבעיה היא: חיכוכים ומריבות עם חברים.

גם בקבוצת הספורט הקטנה בהדרכת נירה, במפגשים הראשונים יניב התקשה והיה בוכה. לאט לאט, לנגד עיני המביטות על מסך, רואות את פעילות הקבוצה ושומעות באוזניות, התרחש השינוי. יניב התחיל להגיע למרכז הספורט בשמחה ואמר שהוא רואה זאת כנקודת השיא של השבוע כולו.

כעת אי אפשר להכיר את סדר היום של יניב ולהשוותו למה שהיה. בשבוע האחרון יניב נפגש עם חברים שלוש פעמים, וישן בפעם הראשונה מחוץ לבית. תודה נירה על ההשקעה והשינוי שחוללת.

 

• אמה של יעל בת השמונה מספרת:

ביתי הגיעה לחוג מחול ותנועה בבית איזי שפירא בתחילת כיתה א'. ילדה מקסימה, יצירתית וביישנית, שנרתעה מפעילות גופנית, חששה מאד להתנסות במתקנים בגינת המשחקים ובאופן כללי עשתה הכל לאט: להתלבש, לאכול, להיכנס או לצאת מהרכב… שלא לדבר על זמן הכנת השיעורים שנמשך ונמשך… היום יעל מסיימת את כיתה א'.

ההתנסות בחוג ההתעמלות הטיפולית, תחת עינו הפקוחה של דורון המדריך ותוך כדי הרבה חום, עידוד והבנה מצידו, עשתה עבורה פלאים. היא מתלבשת במהירות בבוקר ומגיעה ראשונה מכולם לשולחן… אפילו קצב הכנת השיעורים השתפר!!

אבל חשוב מכל בעיני: יעל למדה לסמוך על הגוף שלה, היא כבר לא מפחדת לטפס, להתנדנד, ללכת על קורת עץ בלי לתת יד לאבא או לאמא.